ראיון עם תמי טלמור - מנהלת ארצית של התכנית "פנאי למרותקי בית" - ג'וינט ישראל
הדמיה: חדר אוכל בבית אבות "עירוני" אשדוד, בתכנון פרי-הולנדר אדריכלים.
1. מתי הבנת לראשונה שמתפרצת מגפה בארץ ושהיא מסוכנת בעיקר למטופלים שלך? האמת היא שכשהחלו דיבורים על מגפת הקורונה הייתי סקפטית וחשבתי שזה סתם ניסיון להבהיל ולזרוע פאניקה בציבור. עם הזמן הופיעו ההגבלות וההנחיות ואז הבנתי שגם האוכלוסייה שאני עובדת אתה, אך גם הקרובים לי ביותר, הוריי והסבתות שלי הם בקבוצת סיכון ויש לשמור עליהם. אחת הסבתות שלי, בת 98.5 בחודש פברואר נפלה בדירתה, שברה את מפרק הירך נותחה והועברה למרכז שיקום. ברגע שפרצה הקורונה והחלו לצמצם את הביקורים שם- החלטנו שאנחנו ניקח אותה הביתה ונמשיך את השיקום באופן עצמאי.
2. לאור זעקת בתי האבות אילו צעדים נדרשים הגופים הציבוריים לנקוט לקראת הגל הבא או מגיפה דומה? מגפת הקורונה הביאה לפתחנו לא מעט אתגרים. אשר לפחות בחלקם היו ידועים ומוכרים, אך לא זכו למענה עד כה. נדרשת תכנית פעולה אסטרטגית מקיפה אשר תטפל בנושאים רבים רלוונטיים, עוד בגילאים צעירים. אסור שנשכח כמה היינו שבריריים וחסרי אונים היינו בתקופה הזו. יש ליצור מעטפת קהילתית תומכת, עורף חזק ערוך לשעת חירום יכול בהחלט לסייע לחוסן הנפשי, יצירת קהילות משמעותיות ותחומי אחריות, גיבוש מנהיגי השפעה, מיפוי אוכלוסיית האנשים בסיכון, חיזוק קשרים בין דוריים ועורף משפחתי, חיזוק קשרים משפחתיים וחברתיים, פיתוח יחסי שכנות טובה. בשעת חירום- לא להוציא לחל"ת צוותים חיוניים- מנהלי מרכזי יום, מועדונים חברתיים, לשכות רווחה, צוותים של קהילה תומכת.
בתקופת הקורונה, בין לילה, הפכנו כולנו להיות סוג של מרותקי בית. חשוב שנזכור שגם עכשיו כשרובנו שוב יוצאים ומסתובבים, יש זקנים רבים שעדיין סגורים בביתם, מנועים מלצאת, לא רק בגלל הקורונה אלא עקב מצבם התפקודי/ קוגניטיבי/ סביבתי וכו'. מצב זה מאפיין אותם כל השנה ולא רק בזמן הקורונה. התכנית שאני עומדת בראשה מבקשת לתת מענה לנושא הפנאי בקרב אוכלוסייה זו. כיום, התכנית פרושה ב-38 רשויות ברחבי הארץ והיד עוד נטויה.
3. אנו מרגישים כי בתקופה זו, נושא הטיפול בגיל השלישי עולה על סדר היום הציבורי. ספרי על החשיבות בשמירה על הקהילה הזו. ראוי היה שהטיפול באוכלוסייה זו היה עולה על סדר היום לפני שנים רבות, כשכבר ידעו שתוחלת החיים עולה. עם זאת, עדיף מאוחר מאף פעם לא ואולי מעז יצא מתוק ובעקבות משבר הקורונה דברים ישתנו. עלינו לזכור שזקנה אינה שווה מוות. כולנו מזדקנים כל הזמן. הגישה הנכונה היא לשמור אנשים מעורבים בקהילה, במקום העבודה ובשכונות שלהם. אנחנו כחברה חייבים לתת את הדעת על אוכלוסיית הזקנים. כולנו נגיע לשם במוקדם או במאוחר ובעיני הערבות ההדדית והיחס שהחברה נותנת לזקניה, מעיד על היותה חברה מתוקנת.. יש לנו עוד הרבה עבודה בתחום. בתקופה זו, אולי מתוך מקום תמים גם הגילנות (הדרת זקנים על רקע גילי) הרימה ראשה. נוכחנו שוב לגלות עד כמה סטיגמה וגילנות מובנית בתוך המערכת. זו בהחלט סוגיה שדורשת טיפול והתייחסות ושינוי גישה ותפיסות. אין לכך מקום בחברה נאורה ומתוקנת כפי שאנו שואפים להיות. אנשים מעל גיל 65 ימשיכו להיות בבידוד מרצון עקב השתייכות לקבוצת סיכון להדבקות בנגיף הקורונה, אך אני מאמינה כי אין מקום לפטרונות או למידור כולל. יש לאפשר לאדם לבחור את דרך ההתמודדות שלו. לספק לו את המידע המהימן והמלא בכדי שיוכל לקבל את ההחלטות הנכונות עבור עצמו ולקחת אחריות על חייו. את הדברים הללו אני מסייגת, היות והמציאות הייתה מורכבת מאד וכולנו היינו מצויים בחוסר ודאות ועמימות גדולה והיה צורך לקבל החלטות ומהר.
4. האם את מבחינה בשינוי במערכות ומשרדי הממשלה כלפי הגיל השלישי בעקבות המשבר? אני רוצה לקוות שההבנה כי לריחוק חברתי יש מחיר בריאותי החלה לחלחל בקרב קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. נדרש שינוי מערכתי גם במערכת הבריאות, שינוי שיאפשר חיבור בין הטיפול הרפואי לטיפול החברתי,
זאת לצד חקיקה שתאפשר למבוגרים להמשיך לעבוד, אפילו באופן חלקי ולהתנדב כמובן ולייעץ. פעולות אלו יסייעו בליכוד וחיבור חברתי ויספקו תחושת משמעות גם לאדם המבוגר. בתקופה האחרונה נוכחנו לגלות כי בהחלט אפשר וניתן לספק מערך טיפולי שלם עבור אנשים שלא יכלו לצאת. יש להקצות לכך את המשאבים הנדרשים ולפתח את השירותים. לצורך כך נדרש תכנון, ניהול ואסטרטגיה מתאימה.
6. אילו שינויים או היערכויות במרחב הפיזי ניתן לבצע בבתי אבות על מנת להקל או לחזק את הקהילה? בישראל יש מחסור חמור בפתרונות דיור לגיל השלישי. היעדר פתרונות דיור ברי השגה בלטו במיוחד בידיעות על הידבקות בבתי האבות ומעונות לדיור מוגן. אנשים משלמים הרבה כסף כדי לא לגור לבד ואז הגיעה הקורונה סגרו אותם בחדרם/ דירתם ברשות המדינה. כיום, מי שמקבל מענה נמצא בקצוות הסקלה: העשירים ביותר והחלשים ביותר. בעיני, נדרשת חשיבה שונה על מגורים ושכונות. הפתרון יכול להיות גלום בפיתוח פתרונות דיור מספקים לצרכי הדיור של קבוצת אוכלוסייה גדולה ומשמעותית זו. דיור שיאפשר לאדם להישאר מעורב בקהילה, גם אם הוא בודד, חולה או מוגבל. דיור שיאפשר אורח חיים עצמאי לצד נגישות לשירותים קהילתיים מותאמים ומענה לצרכים הייחודיים המשתנים בהקשר הרפואי, חברתי, רגשי ונפשי. הקצאת משאבים רבים- להנגשת בתים ישנים, הנגשת המרחב הציבורי, תחבורה מותאמת, שירותי רפואה ואנשי מקצוע, ובניית מערך תמיכה מותאם ומספק. לחזק ולהעצים את מערך התמיכה הפיזי בבית.
ולזכור כי הזקנה כחלק ממעגל החיים ועל כן על הזקן להמשיך ולחיות בחברה. על ההתחדשות העירונית לדאוג ולטפל בסוגיות הללו עוד היום.
רקע מקצועי –תואר ראשון בריפוי ועיסוק, תואר שני בגרונטולוגיה (מדעי הזקנה). 15 שנים במרכז השיקום בבי"ח שיבא תל השומר, מרכז יום שיקומי של הרב פיהרר, הדרכות והרצאות לגיל השלישי. ב-7 שנים האחרונות משמשת טלמור כמנהלת ארצית של התכנית "פנאי למרותקי בית", אש"ל ג'וינט ישראל.
7. מה משקל ריפוי בעיסוק, לפי איך שאת חווה אותה בעבודה שלך? ריפוי בעיסוק הוגדר כמקצוע חיוני ולכל אורך תקופת הקורונה צוותים של ריפוי בעיסוק עבדו במרץ במסגרות השונות, אפילו עוד יותר מבתקופה של שגרה. המשיכו לתת את הטיפול והשירות הטוב ביותר שיכולנו להציע ללקוחות שלנו לטובת שיפור איכות חייהם, העשרת שעות הפנאי הרבות במלא ועוד.
8. מה את יכולה להגיד על עשייה חברתית למען הזקנים בישראל בתקופת הקורונה? העשייה הייתה רבה ומשמעותית. תחושת הסולידריות הלאומית הייתה ועדיין גבוה. אנשים רבים נרתמו לסייע ולעזור. רוח ההתנדבות הייתה בתנופה ענקית גדולה וחזקה. חשוב לדאוג לשמר זאת. כמובן שהיו גם מקרים מחרידים כמו אנשים בודדים, חסרי עורף משפחתי, שנפטרו בלי שאף אחד יודע על כך. גופותיהם התגלו רק ימים ארוכים ולפעמים שבועות לאחר מותם. אך בסה"כ העשייה היתה מרגשת, נרחבת ומשמעותית.
ככל הנראה יהיו אנשים מעל גיל 65 שימשיכו להיות בבידוד מרצון עקב השתייכות לקבוצת סיכון להדבקות בנגיף הקורונה, אך חשוב שנדע שיש קשישים המצויים בקבוצת סיכון, והם לא ימותו מקורונה, אלא מדיכאון.
אי לכך, דווקא בימים אלה, חשוב לאפשר לאנשים להגיע לזקנים יש להמשיך ולפתח טכנולוגיה ולתגבר אוריינות דיגיטאלית בזקנה ובקרב ציבור שאינו חשוף לכך. ראו מה קרה במגזר החרדי.
טכנולוגיה שלא ניתן לתפעל בקלות מהווה היום מחסום אובייקטיבי להזדקנות מוצלחת. אם אתה לא שם- אתה לא קיים.
עלינו כחברה לתת את הדעת על כך!
תמי טלמור - מנהלת ארצית של התכנית "פנאי למרותקי בית" - ג'וינט ישראל
Comments